תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות חדשה בחיפה, 1959
חיפה
1959

“גיבושו האמנותי של בונה תלוי בהשתייכותו לעולם יציב ובטוח. […] למעשה הוא צבר. בקיאותו העיקרית – התנ”ך. [...] התעוררות רגשותינו היהודיים לנוכח תמונתו של בונה מביאה אותנו, ברגע ראשון, במבוכה; פגישה זו היא חגיגית, מלאת הוד, נלהבת, אקזוטית ורחוקה. [...] בונה הוא אמן אפי. הבעתו שייכת יותר לתחום הכלל- תרבותי שאליו הוא קשור, מאשר לתחום הפנימי-אישי. מכלול של אגדות, פולחנים, הרפתקאות ואירועים – הנם עולמו. [...] הוא מצייר את האפוס התנ”כי ואת ההווי היום- יומי. שניהם לגבי דידו הם היינו הך – ריאליות מגובשת וחיה שאין בה מקום לפרספקטיבה היסטורית. [...] ציוריו היו מתאימים לבית כנסת בתפיסה חדשה. נושאיו נובעים מהשראה יהודית מסורתית ודרך עבודתו מנקודת ראות אדריכלית – מורחבת ומונומנטלית. המסתכל עלול להשוות את אמנות בונה הצעיר לאמנות התנכ”ית הגדולה – המצוירת על גבי קירות בית הכנסת העתיק בדורה-אירופוס. [...] גיבוריו מחוסרי צוואר, פרקים ומותניים. הם גושיים וברבריים ודומים יותר לנסיך גודיאה, למלך אשורי או לקיסר ביזנטי. אין הם דגמים ליופי והרמוניה טהורים. מידותיהם אינן מן התחום האישי גופי, הן מידות היוצרות מבנה ענק. אולם אם הוא חייב מעט לעולם היופי הטהור, הרי שהוא חייב הרבה לסביבה בה הוא חי. למעשה הוא מזדהה אתה ותוך כדי כך יוצר תוכן אמוציונלי יהודי חדש. [...] גיבוריו – בין שהם אברהם, יעקב או יחזקאל – הם בני כפר יהודי עתיק, המשרתים את האל העליון, תלויים בעבודת האדמה, בכוחות הטבע ובעונות השנה העוברות בגלגל המזלות. זהו כפר אידילי חקלאי עתיק, עולם של קורבנות, מזבחות ושירה ומזמור לאלוהים. בונה מצייר מאז היותו ילד, אך בכל התקופות ובכל הנושאים בהם הוא עוסק, תמונתו מביעה ערכים מזרחיים אסתטיים יסודיים: חיוניות פלסטית, חוש לסגנון ולעיטור, ריכוז של קומפוזיציה ומונומנטליות. טבעם של הנושאים הנבחרים מדגיש עוד יותר את הגישה הראוותנית. [...] החנוכייה או הכתובה מעידות על סדרים נצחיים בדרכי חיים של יהודים. ליל סדר של פסח נעשה לטכס קדוש, זיכרונות פשוטים של כל ילד יהודי מקבלים את חותם התמידיות והייחוד של האירוע היהודי. [...] בונה הוא צייר מבורך בעושר צבעים. השולחן המשפחתי מאיר בכלי שולחן וצבעי הפירות, באורות אקזוטיים, בברוקטים אגדתיים, במשי וקטיפה. פני האנשים ותשמישי קדושה נוצצים בצבעי האדום, הכתום, החום והורוד. כלי אמייל וחרסינה, שטיחים, אבנים יקרות, מיניאטורות כתובות בזהב, אותיות שחורות אורנמנטליות – בזבוז מאורגן ביותר – נשפי חשק מסודרים למופת – רקמה ענקית – אגדה… [...] הקומפוזיציה היא שטוחה, כמעט מתמטית, אף פעם לא סטטית ולעיתים רחוקות נראית מן החזית. [...] תפיסה מופשטת זו של חלל (סידור אנטי- פרספקטיבי המשותף לכל אמנות מזרחית) מדגישה את הקצב המיוחד ואת התנועה הכבדה והפוטנציאלית. בונה הוא בן 28, אולם מאחוריו התפתחות בעלת ערך. התקופה 1955/56 היא פיטורסקית וסיפורית, דרך עבודה דייקנית, הצבעים מבריקים וקישוטיים, מותאמים בתשומת לב לגבולות הרישום. הגישה הנאיבית והחושנית, כמו כן הפלטה בזהב- וורוד מצביעים על השפעה של אמנות מניאטורות פרס- מוגול, של אמנות ביזנטית ואיטלקית פרימיטיבית. [...] תפיסתו את דמות האדם ושל מאורעותיו מגיעה למונומנטליות יהודית – ישראלית – אוריינטלית. יסודות לאומיים ודתיים, רוח התחייה ורוח של המורשת הישנה מובילים לסינתזה מבוגרת באופן מפתיע. בשבועות האחרונים של 1958 התחיל בונה לצייר מראות נוף. מתחילה ידע להעניק לשמים, להרים ולים נצחיות כפי שידע להעניק קודם לכן לגיבוריו להט פנימי ונבואי. נוף זה נמסר בקווים כלליים ומסודרים, בשטחים חלקים ודקי צבע. הוא מתעלם מזמן ומביע שירה שקטה ואצילה. הוא יוצר יופי מזרחי טהור, אקלים מסוים המשותף רק לכמה מגדולי האמנות האיטלקית בני ימינו המתמסרים לעולם ולרוח ים התיכון. [...] בונה הינו אמן בעל ביטוי פלסטי מבורך, קשור קשר הדוק באון העם והארץ, מסרב להתמסר לסנטימנטליות או לאינטלקטואליות היהודית המוגזמת.”

פולה אייכנבוים, אוצרת, בדברי ההקדמה של קטלוג התערוכה

 

 

“מה שמעניין אצל בונה הוא כי למרות שנולד בפולין ב- 1930, יש באופן יחסי השפעה אירופית מועטת על חייו ועבודתו. [...] הוא גדל בישראל בשנות החלוציות היותר אותנטיות שלה. [...] קשה לתאר היכן נמצאת האיכות הילידית של ציורי בונה.[...] בנושא הציירים הישראליים הצעירים, כתב לי בונה לאחרונה ‘מנקודת הראות שלי, ההליכה בעקבות המסורות המערביות היא רק סימן של חולשה, חוסר מקוריות שהיא התנתקות מהסביבה הטבעית של ישראל – אור, שמש, רוח ההתחדשות, המסורות של העבר שהן קשורות בקשר הדוק כל כך עם ההווה, ומעל הכול, התנ”ך’. [...] עיסוק זה בתנ”ך אינו בלתי רגיל בישראל ובמובנים מסוימים זהו חיפוש אחר שורשים, התשוקה של ארץ חדשה לעבר, עבר של תהילה, שלעתים קרובות מוביל לדחייה מודעת של ההיסטוריה היהודית שלאחר התנ”ך, שהייתה כה מלאה במצוקה. צעירים ישראליים נראים כנוטרים טינה להיסטוריה של היהודים באירופה. החיפוש שלהם אחר התחלה חדשה הוא כמעט לא מאוזן, היות שאי אפשר למחוק מהתודעה היהודית את החוויות של אלפיים השנים האחרונות. בונה אינו עד כדי כך בלתי בוגר וציוריו כוללים לעתים קרובות סצנות של חגים וטקסים שהם חוליה מקשרת בין הברית הישנה וחיי היהודים לאחר תקופת התנ”ך. אבל אלו, עוד נראה, מצוירים באותה יראת כבוד כמו נושאים תנ”כיים. [...] ציוריו של בונה מלאים בגאווה על מסורת חיה ומתמשכת. [...] איני סבור שזה מרחיק לכת מדי להיזכר באווירה הדתית, השלווה, המרוחקת ועם זאת מלאת השמחה ביצירות המופת של פרה אנג’ליקה ופיירו דה-לה פרנצ’סקה [...] שמתי לב לדמיון בערכים טונליים, התכנון המתמטי של הקומפוזיציות ואותו עיסוק בבעיות מיוחדות. עם פרה אנג’ליקה יש דמיון בצבעים, במיוחד הכחול והזהב, ושוב בקבוצה של המוטיבים. למרות העדינות מעתירת החיבה של יצירתו של בונה, יש בבסיסן כוח של אופי ותכלית.”

 

תרגום מתוך מאמרו של צ’רלס ספנסר, הכתב של הרבעון לאמנות “הצייר   והפסל”, מהדורת סתיו, לונדון 1958.

 

 

תערוכת ציורי השמן של שמואל בונה מקיפה תקופה של קצת יותר משלוש שנים, והיא מהווה סיכום לדרכו של צעיר חיפני זה, בן העשרים ושמונה. זוהי הפגנה של העזה רבה, וסמל לתחייה של השגה אמנותית, שנעלמה כמעט כליל מקרב אנשי הדור הצעיר בארץ, מופשטים ופיגורטיביים גם יחד. למעשה מייצג בונה שני ציירים. הראשון הוא בונה הצייר הדקורטיבי, המאמין בכל מאודו בערכיה האילוסטרטיביים של האמנות היהודית העממית, אמנות הציורים המניאטוריים של יהדות המזרח – הקמיעות, הכתובות וכתבי - היד המעוטרים. השני הוא האכספרסיוניסט הנלהב והתמים, שהמגע עם האמנות היהודית הביאו לפגישה המכרעת עם הנושא היהודי, המעצב עתה את תוכנה הפנימי של יצירתו. [...] אין ספק שרעננות ציורו של בונה נפגמה במידת מה כשנטש את הציורים המניאטוריים של ראשית דרכו. אין ספק גם שהסגנון שהתפתח אצלו, בכפותו עליו משמעת של ערכים אמנותיים צרופים, סילק אפשרויות הבעה שלוות ונוחות במקצת. אך מתוך ציוריו האחרונים וביניהם גם מספר נופים, המופיעים אצלו זו הפעם הראשונה, מסתמנת מעין חזרה אל נושא מוחשי יותר בשבילו שבטיפולו גלה האמן יכולת ובגרות מפתיעות.”

 

י. רשף [יונה פישר], “הארץ”, 20.1.1959

 

 

 

“ככל אלה שציינו, מצייר אף שמואל בונה באהבה והתלהבות כה רבה שכמעט אין הוא מעמיד את עצמו לביקורת רציונאלית. כתלמידו של מנחם זמן מה, ספק אם הגיע לעולם כשבאמתחתו תיאוריות רבות. [...] השפה בה נקט בתחילת דרכו, עת הושפע מן האמנות העממית של המזרח, הייתה דקורטיבית ביסודה, וכללה אלמנטים מסורתיים שהוגשו באורח פשוט בתכלית. הצבע הבהיר והרבגוני, הרישום המדויק בפיתוליו, הקומפוזיציה הנאיבית – עוצבו כאן כפונקציה של הנושא. מתיאור טכסי החג היהודי, עבר בונה בשנה החולפת לנושאי התנ”ך. כאן היה חייב לבטא צרכים חדשים, לקרוא דרור לדמיונו, לגבש תפיסה מהפכנית לגביו ברישום ובצבע. לא ייפלא אפוא שביטוי הרעיון הציורי בא בהדרגה תחת התיאור האילוסטרטיבי של האלמנטים המצוירים תוך פנטסיה עליזה וביטוי אכספרסיבי ומוצק הופיעו, ועמם חלפו הצורות המזרחיות. [...] הנופים מעידים אולי על חזרה לאווירה המזרחית של ציוריו הראשונים ואפשר שהצבעוניות העשירה שלהם, המהווה ניגוד למרבית הציורים על נושאים תנ”כיים, תחזירו לביטוי פשוט, ברישום ובצורה.”

 

 יונה פישר, “למרחב”, 20.1.1959

 

 

“עבודותיו מעידות על התפתחות עקיבה ומתמדת. לפני שבע שנים צייר ציורים “שטוחים” בעלי צבעים בהירים, שנראו כמו פסיפס מזרחי; הנושא היה תנ”כי. גם היום אין לו נושא אחר. גם היום בעיית השטח עומדת במרכז עניינו. היא העיקר. צבעיו בהירים וחיים כמו אז; תמונותיו מונומנטליות, פחות אילוסטרטיביות, יותר דרמטיות. הוא מחלק את השטח ע”י צלב שהוא מעמיד באמצע או בצד, למעלה או למטה. בתוך קונסטרוקציה של צלב זה נמצאות הדמויות או שהדמות עצמה מהווה צלב על גבי הבד. במספר תמונות אחרות הוא מחייה את השטח ע”י קובייה שתופסת שליש הבד, חציו מרכזו. בונה מגוון את הצבע; לפעמים הוא נותן שטחים גדולים לבנים – בכהה או בבהיר, פעם אחרת הוא מבקר גוון אחד מונוטוני יותר בחצי התמונה, כדי להבליט את רב-גוניותו של יתר הבד. בחודשים האחרונים הוא התחיל לראשונה לצייר נוף, ועזב את הסטרוקטורות הזוויתיות ובמקומם מתאר הוא את הנוף בחצי עגול או בקווים עגולים, גם בתיאורים האלה מסתפק בונה במספר פרטים ומרמז את הטבע רק על ידי צורות כלליות. [...] בונה הוא צייר מעניין ומקורי שהגיע עתה לביטוי מונומנטלי, כוחו מושך אותנו ותיאורו הברור והאחיד מבהיל אצל צייר כה צעיר.”

 

 ד”ר קלייר לכמן, “דבר”, 20.1.1959

 

 

 

“אולם מה שמייחד את בונה הוא העומק של תפיסתו והבעיה שלו באשר לאיזון של שיטה סיפורית עם ערכים ציוריים. [...] בונה הוא אמן שיש לעקוב אחריו.”

 

 י. הריס, “גרוזלם פוסט”, 16.1.1959

 



חזרה >>>