תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין.
תל אביב
1961


“בתערוכת היחיד הראשונה שלו בתל אביב מתגלה שמואל בונה כאחד מהכוחות המעולים ביותר במשמרת הצעירה של הציור בארץ. תערוכה זו לא זו בלבד שהיא בגדר הבטחה לעתיד, זוהי הפגנת כוח והצגת הישגים. גם בתערוכה עצמה, בה מוצגות עבודות של בונה שנוצרו בשלוש השנים האחרונות ניכרת התעצמות והעמקה גדלות והולכות של אמצעי הביטוי הציוריים המופיעים אצל בונה בקשר הדוק ביותר עם תכנים חווייתיים אישיים. המוטיבים התוכניים העיקריים המעסיקים את שמואל בונה שאובים מהתנ”ך ומהמרטירולוגיה היהודית בעיקרם. אין עובדה זו הופכת את הציורים לציור ישראלי, אך בונה קובע לעצמו מקום על מפת הציור היהודי. שמואל בונה עיכל היטב את מיטב המושגים של הציור החדיש, כשם שעיכל את צורת הביטוי של ציור ימי הביניים, ומצליח לשלב גישות אלה בציוריו, הנושאים אופי דתי וראשוני. […] כבר בציורים אלה אפשר למצוא ראשוניות ואי אמצעיות בהעברת החוויה. […] בציורים המאוחרים יותר, מצליח בונה יותר ויותר למזג ולזהות את השלמות הצורנית עם התוכן, שהוא מבצע נדיר וקשה. […] בציוריו אין בונה עושה כל מחווה לעבר הדקוראטיביות-האסתטית, דבר המעלה את חשיבות עבודותיו, כי ע”י כך נשארת התוצאה נקייה מנספחות מיותרות ויופייה נובע מעצם העברת החוויה באמצעים פלסטיים ולא מנספחות דקוראטיבית”.

 

יואב בר אל, “הארץ”, 15.9.1961

 

“אמנותו של בונה מקום מיוחד לה בציור הישראלי הצעיר. איננה שייכת לשום זרם מן הזרמים הזורמים כאן, היא לא צמחה משום אסכולה ואינה באה למרוד בשום מוסכמות. […] הפרימיטיביות של בונה היא ראשונית. איננו מואס באקדמיזם, משום שמעולם לא היה באקדמיה. הוא הגיע אל הציור כמו מאחורי הצאן, והוא מגלה אותו כמו לראשונה, לו לעצמו. אם בעלי כישרונות לומדים מפי רב ומורה ואילו גאונים צומחים וגדלים מאליהם, הרי שאפשר לראות בבונה כישרון גאוני.”

רחל אנגל, “מעריב”, 15.9.1961

 

“ציורו פיגוראטיבי מסוגנן. […] 56 תמונותיו החדשות רובן צוירו בשנים 1960 -1961 ( פריון עבודה מפתיע ! ) והוא ממשיך בהן בתמאטיקה יהודית ותנ”כית מתוך השפעה של אקספרסיוניסטים יהודים, הוא מושפע מהם אם כי אינו מחקה אותם ותמונותיו המצוירות בתנופה רבתי מעוררות עניין ומעידות על כשרון צעיר ומבטיח. ויש משנה-עניין בעצם העובדה, שאמן צעיר שגדל בארץ הרהיב עוז לשחות נגד הזרם שבאופנה ולייחד לעצמו דווקא תמאטיקה יהודית-מסורתית.”

אריה לרנר, “דבר”, 15.9.1961

 

“תמונותיו של שמואל בונה, המוצגות עתה בביתן ע”ש הלנה רובינשטיין, הן בבחינת רהביליטציה של המוטיב היהודי הפולחני בציור המודרני. בניגוד למרבית הציירים הישראליים, ההולכים ומשתחררים אפילו מזיקתם לנוף הארץ והם מטפחים בציורם את הצורה החופשית, המופשטת, מפתיע שמואל בונה בתימתיקה היהודית-פולחנית שלו ובחתירתו אפילו לרבדים מיתיים עבריים קדומים. כל 56 תמונות השמן מהן מורכבת תערוכת-יחיד זו, שייכות לעולם הסמלים הפולחני יהודי (ארון-הקודש, אריות, כרובים, מלאכים, חנוכייה ועוד). גישתו הציורית של בונה היא קוביסטית אנליסטית, אך גובר בה היסוד הסוריאליסטי. לפעמים מתקרב הוא לגבול המסוכן של דקורטיביות או אילוסטרטיביות, אך תמיד ידה של החוויה האמיתית על העליונה. [...] התמונה הגדולה “ אם וילד” בעלת התפיסה הפיסולית -מונומנטאלית של דמות האם, היא ללא ספק מן היפות ביותר בתערוכה. תמונה זו היא גם הישג צבעוני נאה. אך אין היא יחידה בתערוכה, שהיא כולה בבחינת הישג ציורי אינדיבידואלי חשוב.”

 אשר נהור, “ידיעות אחרונות”, 15.9.1961

 

“שמואל בונה, בן 30, צייר עם חזיון דתי גואה, מציג בשתי הקומות של ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב. [...] כל אחד מ - 56 הציורים נראה כעבודתו של מיסטיקן דתי, המשתמש בצבע כדי להתפלל באקסטזה לוהטת. [...] בעוד שאפשר לראות את ציוריו באופן פורמלי, הבנה מלאה של יצירתו חייבת לכלול את האווירה הדתית ואת הסמליות בהם בונה ממלא את עבודותיו. הוא משתמש בצבע בשכבות עבות, מערים אותו במשיכות מכחול חופשיות ובוטחות. פנים ודמויות נרשמים בחוזקה ולעיתים קרובות מותווים. הקומפוזיציות הן בדרך כלל חלוקות ברורות של מסות גדולות יותר, מאוזנות ע”י שטחים קטנים יותר ומעובדים באינטנסיביות. [...] יש הרבה השפעות הפועלות על אמנותו של בונה. הקוביזם נתן לו כלי שהוא מתמרן בו היטב, שאגאל שחרר את הצורה האנושית מכבלי הארציות, רואו סיפק לו מפתח לפשטות מונומנטלית קשוחה ופיקסו הראה לו אפשרויות חדשות של צורה גמישה וטיפול ישיר בצבע. עם מורים אלה בונה ניסח אמנות משלו. יש רמז לגאונות באותם ציורים רבי עצמה, אשר אפילו אויבי הנושאים הספרותיים לא יוכלו להתעלם ממנה.”

ראובן ברמן, "ג'רוזלם "פוסט" 19.9.1961

 

“כאן מתגלה לפנינו מבט בלתי רגיל; כאילו יד נעלמה שלפה אותנו מתוך הסביבה החילונית שלנו ובהינף אחד הטילתנו לתוך בית-מדרש ישן נושן או לתוך בית יהודי מסורתי שמלפני דור-דורותיים. מסביבנו קישוטים של ארונות קדושים, כרובים ואריות, חנוכיות מלאכים ואף מראות יחזקאל ותמונות תנ”כיות אחרות. בונה שואף מלוא חופניים מאוצר הסמלים היהודי-מסורתי ואף מן התנ”ך ויוצר לעצמו עולם סמלים סגור בתוך עצמו, הנושם כולו “אידישקייט” בצירוף מסתורין עברי. [...] מפליא העושר התימטי המזווג עם עושר צורני- צבעוני. אין בונה חוזר על עצמו, אלא הולך ומגלה צפונות של הפולקלור הפולחני היהודי ושל המסתורין העברי תוך שימוש באמצעי הבעה שהם לרוב קוביסטיים אם כי הוא אינו מצטמצם בהם ומשתמש באמצעים אחרים, למשל פיסוליים. התמונה הגדולה “אם וילד” היא ללא ספק מן היפות ביותר בתערוכה. [...] “חיות מעל לירושלים” היא תמונה מלאת הוד מיסתורי. מסוג זה יש הרבה תמונות, כמו “ארבע החיות, “בני מרום” ועוד. לפעמים נדמה לך, שהנה גולש הצייר לתוך אילוסטרטיביות, כי אכן מרובה מאד הקישוטיות בציור. אך בסופו של דבר גובר היסוד הציורי האותנטי.”

א. בן מאיר, “חרות”, 15.9.1961

 
“כבר בהופעותיו הראשונות בתחילת שנות החמישים משך בונה את שימת-הלב, אם ביכולתו הציורית ואם בחזונו האמנותי; כבר אז אפשר היה להיווכח, שלפנינו צייר, העתיד לעצב את עולמו הנפשי והרוחני בתואם מלא עם חוויותיו. ואמנם הופעותיו האחרונות, אם בתערוכות קבוצתיות ואם בתערוכות-יחיד, הוכיחו שבונה קיים את כל התקוות שתלו בו. היום הוא אחד האמנים העצמאיים בתנועתנו האמנותית. אמת, לא קל היום לאמן שלא להיגרר אחר הניסויים למיניהם, הכובשים אמנים קשישים וצעירים כאחד. לבונה היה העוז הפנימי לקבוע מיד עם הופעתו לפני שנים את חותמו האישי, החורג במידה מסוימת מהמסגרת של האירועים האמנותיים בארץ. הוא בחר בדרך הקשה והלוא-פופולרית: להיות נאמן לחזותו ולעצב את עולם חזיונותיו בהתאם לתחושתו ולמזגו[...]. כך, אפוא, יש לצייר בלי כל ספק עולם סמלים ודימויים וכן ערכים פלסטיים משלו, שהוא יודע לעצבם על פני המשטח בתקיפות והוא משתמש בהם בהתאם לצורך הפלסטי בלבד. [...] בבדים אלה, האפופים חגיגיות רבה, גלום מיתוס של אירועים חזיוניים. אולם הצייר יודע להתגבר על הסכנות הספרותיות האורבות לו בציור מסוג זה ולעצב את המיתוס הזה באמצעים ציוריים בלבד. [...] אמת, ציורו חריף, תוקפני, משכנע, אם בעיצוב הדימויים ואם בבניין המחבר הציורי. כך, אפוא, מוליכה אותו הגדרת הדימויים באמצעים ציוריים בלבד מעבר לכל מסגרת של ספרותיות, והם מתחילים לחיות את חייהם העצמיים, האמנותיים והרוחניים. כי מלבד חזונו הנפשי קיימת כאן חזות ציורית.”

גבריאל טלפיר, “גזית” כרך י”ט, אוקטובר נובמבר 1961


 “קטלוג התערוכה של שמואל בונה נפתח בשיר ובהלל, שהם גם תפילה ומזמור, שאליהם מכוון רצון האמן בציור שלו. לעתים רחוקות ניתן לנו לראות רליגיוזיות כזאת בתערוכה -- בייחוד בישראל; לעתים רחוקות אנו רואים אמונה כזאת, רוממות כזאת, מיסטיות וגם ניתוק. כשעוברים לפני 56 ציוריו התלויים על קירות ביתן הלנה רובינשטיין, קשה שלא לחשוב על ציור ימי הביניים, על האמונה הטהורה והנאיביות שלו, אבל גם על השגב והחומרה שלו. חושבים גם על פייטה באין סוף צורותיה, אבל ההשוואה צריכה להיעצר כאן. שכן אף על פי שהציורים של שמואל בונה נוצרו מפייטה אמיתית, היא נשארת יהודית מאד, בעלת עוצמה פראית וחומרה של יהדות”.

ג. רוט, “לאינפורמסיון”, 15.9.1961

 

“שמואל בונה, החי מגיל צעיר בארץ, אינו רועה בשדות זרים. מתחילת פעילותו האמנותית היו נושאיו נושאי העם, דתיים, היסטוריים או דמיוניים. [...] כעת נפנה האמן גם לטיפוח מערכת צבעיו, הם כהים, אינטנסיביים וזוהרים כאילו מבפנים. יכולתו הציורית, המגע הרגשי, בניית הצבע מעומק התמונה, תואמים יפה לנושאיו, הלקוחים ממקורות עמנו הקדומים ומתולדות עלילותיו הטראגיות. תמונות אלה מדברות לכל המסתכל בהן, ואפילו למי שאין בלבו זיכרונות מעולמה של היהדות, כי לא התוכן היהודי הסגולי בלבד משווה להן חשיבות אלא פנייתן לרגשות כלל אנושיים, שעמם נולד האדם ועמם הוא מת. [...]מתמונותיו הדרמטיות של בונה יוצאת עצמה של הלם.”

אווה גולדמן, “כרמלית”, 1962/1963

 

“בונה הוא אחד הציירים המעטים אצלנו,שרמתם אינה נופלת מרמת אבות ההפשטה הישראלית. אמן צעיר זה פיתח סגנון מקורי. [...] הוא מוצא השראה בעולם היהדות ובעולם התנ”ך ומקנה לדמויותיו גוון מזרחי-אגדי”.

מרים טל, “גזית”, כרך י”ט דצמבר 1961


חזרה >>>
בונה מביא את ציוריו אל ביתן הלנה רובינשטיין
בונה מביא את ציוריו אל ביתן הלנה רובינשטיין
1