תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים
ירושלים
1963

"בונה, המציג לראשונה את הגואשים שביצע במשך השנה החולפת, נשאר נאמן לנושאים ולתפיסה המציינים את אמנותו. הוא נמנה עם המעטים שהתמידו בחיפושים אחר עיצוב חדש בתחומיה של מסורת, שהיא בעיקרה נחלת האמנות היהודית העממית. עם זאת, שייך בונה לדור הצעירים הישראליים שהצליחו ליצור ערכים פיגורטיביים חדשים, שאינם חייבים מאומה לתפיסות הפיגוראטיביות של הדור הקודם. בונה ממזג ביצירתו אלמנטים שלכאורה הינם מנוגדים זה לזה בתכלית. דמיונו ניזון מן הפולקלור היהודי של הכתובות הפרסיות, מן האכספרסיוניזם הסוריאליסטי של שאגאל, אפילו מניסיונות הסינטזה והסטיליזציה של אמנים מופשטים. היסודות האילוסטראטיביים, הדקורטיביים והאקספרסיוניסטיים משמשים ביחד ומהווים את ייחודה של היצירה. בגואשים המוצגים היום מנתק בונה את הדימוי מהמתכונת המקובלת של ציור על גבי הבד. הוא מבקש את השראתו במקורות אחרים: האסוציאציה המתעוררת במבט ראשון היא זו של קרמיקה – כגון זו של פיקאסו – ושל ויטראז'ים עתיקי-יומין כאחד. הנה כי כן, אל המיתוס של הפולקלור נוסף מיתוס אחר – מיתוס החומר המעודן, מיתוס הדימוי המעוצב בתחומה המצומצם של האיקונה. צמצום זה אינו מגביל את האמן. בונה יודע, בשורה של ואריאציות על נושאים שונים, לבסס את דמיונו על איכות תיאורית וצבעונית שיופיה נובע מן המיזוג של האלמנטים המצוינים לעיל". 

יונה פישר, "למרחב", 17.5.1963
 
"שמואל בונה נמנה עם קבוצה קטנה של ציירים בני הדור הצעיר, שפנתה בשנים האחרונות לז'אנר ציורי מיוחד, המשלב פרימיטיביזם עממי וקומפוזיציה אורנמנטאלית מובהקת במסגרת נושאים תנ"כיים ויהודיים. [...] מרביתם של כ- 50 ציורי הגואש של בונה המוצגים כאן הם על נושאים תנ"כיים. נוסף לסגולותיו האמורות של הרישום, מצטיינים גם מבני יצירותיו בפשטותם ובאופיים העיטורי – החל במסגרת המעוטרת בדגמים סדרתיים חוזרים (לעתים הוא מסתייע כאן בתבליט ובצבעי זהב) וכלה בקומפוזיציה סטאטית, ואפילו סימטרית. עיטוריות זו קרובה ברוחה לשני סוגי יצירות השונים לחלוטין זה מזה: האחד – צלחות הקרמיקה המזוגגות של פיקאסו; והשני -- ציורי האיקונין הבלקניים. [...] יצירותיו של בונה מצטיינות בגודש צבעוני, אולם האמן משכיל להשתלט על שפע זה וליצור מערכת עשירה ומעניינת".

אברהם רונן, "הארץ", 17.5.1963
 
"שמואל בונה הוא מן המקוריים בציירינו הצעירים - לשעבר. בתערוכתו בבית האמנים בירושלים, מעיד בונה שהוא מתבגר בכבוד, וזאת בלא לקפח רעננות נעורים. להיפך, יחד עם בגרותו המקצועית ניכרת בעבודתו לא רק השמירה על היסוד הנאיבי שהיה אופייני לציוריו מאז ומתמיד, אלא אף הדגשת היסוד הזה ופיתוחו. [...] יש וציוריו דומים לקישוטים בבתי- כנסת עתיקים ויש בכל תמונותיו משהו מן האופי הפולקלוריסטי". 
רחל אנגל, "מעריב", 17.5.1963
 
"הנושאים של בונה לקוחים ברובם מהתנ"ך. הוא מצייר בסגנון המזכיר את הפרימיטיבים הקלאסיים, אמני ראשית ביצנץ ואירופה הגותית. [...] הוא בעל כשרון טכני מצוין, היודע לתרגם את כישרונותיו וידיעותיו לשפת המעשה. [...] החוש העשיר של האמן לצבעים, המהווה את אחת מסגולותיו החשובות, בא לידי ביטוי בתערוכה זו".

מאיר רונן, "הבוקר", 17.5.1963
 
"בגלריה המרכזית, מציג שמואל בונה מחיפה את ההעזות הראשונות שלו בגואש והחירות שזה עתה נמצאה הובילה לציורים בעלי תעוזה ורוח גדולים, שיתכן וקשה יהיה לתפוס אותם בצבעי שמן. [...] נושאיו של בונה נשאבים כולם מהתנ"ך ומעוצבים באופן המזכיר גם את רואו וגם את "הפרימיטיבים הקלאסיים"; האמנים של התקופה הביזנטית המוקדמת ואירופה הגותית.[...] כך, יצירתו של בונה מושרשת היטב גם בהיסטוריה היהודית וגם באמנות האירופאית. [...] תחושת הצבע העשירה של האמן, אחד הנכסים הגדולים ביותר שלו, בולטת כאן מאד". 
מאיר רונן, "ג'רוזלם פוסט"17.5.63

 


חזרה >>>