תערוכת יחיד "ציורים בהשראה של שירים" בגלריה גבעון בתל אביב.
תל אביב
1976

“מלכים ואיכרים מתאחדים עם שוורים וחמורים, בעוד אם וילד מסבים בצל עץ זית. אבל הדמויות הן אלמנטים שוליים לפורמט קומפוזיציוני עיקרי המרוכז בשדות חרושים ומכוסים אופקים נרחבים ושמים צלולים. [...] אפילו הדמויות המוצגות כשהן חורשות שדה או נוהגות בשוורים נראות כרוויות בתחושה של גאווה רוחנית ובדידות. [...] המקצב החוזר של צמיחה, פריון וקמילה שמחלחלים בשירים של רחל, המראות והריחות של שדות נאפים בשמש וכרמים ריחניים, מסתננים, כביכול, דרך מאות של שנים.”

גיל גולדפיין, “ג’רוזלם פוסט”, 31.12.1976

 
“תערוכה זו מוקדשת לזיקה שבין אדמה לאדם. הנושא מעוגן בחוויותיו האישיות ובשיריה של אשתו. בולט המרכיב הרגשי, הגובל ברליגיוזיות. חרף המטען הזה נהנות העבודות מתוצאותיו של איפוק מסוים, הבא על ביטויו בצבעוניות ובמחברים היציבים. אי לזאת זוכה אותו מרכיב דתי שבעבודותיו במידת האמינות. נכרת מיומנותו היסודית של הצייר. הדפים מעובדים בטכניקה מעורבת של צבעי שמן וגואש על יסוד של מונוטייפ. בונה מרבה לעשות שימוש במתח המתקבל בין שקופיות לאטימויות. נייר לבן חשוף אינו מצוי בעבודות אלה. החלונות הפעורים בתוך שכבות דשנות של צבע מגלים עיבוד מונוטייפי עדין. עובדה זו מעניקה ליצירות תכונה רצויה של מוגמרות. מכליל איכותי זה יוצר מעורבות כנה ומעורר חוויה חזקה אצל הצופה”.


נסים מבורך, “הארץ”, 31 לדצמבר 1976

 

“אם ביצירות של בונה לא רואים פרות אדומות ועיזים שחורות שעליהן מדבר למרטין ב”נסיעה למזרח” שלו, מוצאים בהן לעומת זאת את כל הפיוט והמראות של התנ”ך, שהתפעל מהם שטובריאן כאשר דיבר על הארץ המובטחת. מה שהצייר מתאר אינו כל כך הדמות, החיה ,החפץ כמו האווירה, המרחב, שיש בהם הומוגניות מושלמת, כפי שהבין אותה סזאן, יותר לירי מריאלי. [...] להינתק מהמסורת בציור, זו הודאה בחוסר יכולת. בונה אינו מתנתק מהחוק שדורש יחס של גוונים, של ערכים ושל קומפוזיציה. [...] מרגישים בעבודתו את שכרון היצירה. [...] מספר קומפוזיציות שלו בעלות יופי נדיר”.

צבי סאס, “לה ג’ורנאל דה ישראל”, דצמבר 1976

 

“כל הסדרה היא לפי השיטה של הדפס-יחיד (מונוטייפ) – שהקשר שלו עם הגרפיקה הוא מקרי בלבד, כפי שאומרים, כי הציור המקורי מתבטל מאליו כאשר נעשה ממנו העתק יחיד על גבי הנייר. מונוטייפים מציירים במצעי שמן, על משטח של מתכת, ומעבירים את המצויר אל הנייר הלח, הקולט את כל הצבע. [...] על הנייר הרך, הקטיפתי מופיעה רקמה עדינה , מן “טקסטורה” הממחישה יותר מכל את כתב ידו של האמן. [...] הרקמה העדינה שמגלה המונוטייפ היא החושפת את ה”אני האמיתי”. [...] על אחדות מן התמונות מופיעות “תוספות” שצייר במכחול, כאשר רצה להדגיש את הכחולים או את הכתמתמים שימלאו ביתר שאת את הפונקציה שהועיד להם בעבודות אלה – אבל לא עד כדי כך שיהוו סתירה לתפיסה המקורית של הסדרה המוקדשת “לכפר ולעבודת האדמה”. [...] הצבעים השולטים הם של השדות השרויים בשלף המתוחים עליהם – בעונת השנה הארוכה ביותר של ארצנו. וזה החיזיון ששמואל בונה מצייר לנו בכתמיו המלבניים, ברוחב משטחיו, כשהחורש הולך אחר מחרשתו, הרתומה לשור והקוצר כפוף על קצירו במגל, והדמויות, המהוות כתמים חריפים יותר במרקמי ציורו, הן ארכאיות, ספק דמויות של כפר עברי עתיק, ספק של הכפר הערבי. [...] כמו השירים של רחל בונה, כן הציורים של שמואל בונה בסדרה זו שרויים במין אווירה רומנטית ארכאית. [...] הנופים שקלט הם נופי הארץ והוא התחנך על ברכי הציור הישראלי כפי שראשוניו הניחו את יסודותיו והרי היה תלמידו של שמי ז”ל שאולי יותר מכל צייר אחר הזדהה עם אקלימה של הארץ והמחיש את אווירתה ואופייה הטופוגרפי.”

דוד גלעדי, “מעריב” 28.1.1977

 
“רומנטיות, נוסטלגיות, כמעט נאיוויות הן הקומפוזיציות של שמואל בונה, המבקשות ללוות את שירי רעייתו ולהתמזג באווירתם. יש משהו ארכאי בדמויות הסטאטיות, והאטמוספרה היא של רוגע ושלווה חגיגיים, כמו עמד הזמן מלכת והאוויר אינו זע. הציורים עשויים בטכניקת המונוטייפ, אולם על פני דף הנייר הוסיף שמואל וצייר בצבעי שמן, כדי לשוות עומק רב יותר למרקם הצבעוני”.

 רחל אנגל, “מעריב”, ינואר 1977 


חזרה >>>